מסוגלות הורית – חזקת הגיל הרך
מסוגלות הורית הינה חשובה כחלק ממאבקי משמורת. משמורת ילדים מהווה אחד הנושאים הקשים ביותר להכרעה, והקביעה בתחום, היא למעשה שותפות "במשפט שלמה". הרצון של הורה להיות המשמורן הראוי, נובעת, לרוב, מאהבת אם ואב.
לעיתים, תביעת המשמורת היא פתרון לבדידות ומכשיר מלחמתי שנועד כלפי ההורה האחר. ע"מ למנוע שיקולים זרים וכדי לבחון את טובת הקטין,יש חשיבות רבה לחוות הדעת של "המסוגלות ההורית" ולהתערבותו של ביהמ"ש בנושא. בדיקת מסוגלות הורית נועדה להעריך את הכישורים של כל אחד מההורים באשר ליכולת להיות הורה משמורן ראוי.
מסוגלות הורית, הינה, חוו"ד של מומחה בתחום, שמביעה את התרשמותו של המומחה, בנוגע לכשירות ההורה להיות משמורן לאחר ראיון, בדיקה פסיכולוגית, מבדקי אישיות, ושיקלול הנתונים הנוספים הנדרשים לצורך הגשת חווה"ד.
עיקרון העל שמנחה את בתיהמ"ש בנושא משמורת ילדים הוא "טובת הילד". עיקרון על זה, מנחה ומודגש בכל החלטה שיפוטית שנוגעת למשמורת הקטין. 'טובת הילד' מורכבת ממכלול שיקולים ומתנאי החיים הצפויים לקטין מבחינות רבות כגון: רגשית, דתית, תרבותית, כלכלית וכו'. בהחלטות הערכאות בעניין משמורת נבחנים בין היתר השיקולים הבאים:
- העמדה של ההורה המשמורן כלפי ההורה שהוא לא המשמורן העיקרי.
- יכולתו של ההורה לשמור על הקשר של הקטין עם הסביבה, קרי: הורים, אחים, חברים וכו'.
- יכולתו של אותו ההורה לקדם את הקטין לימודית וחברתית.
- הכישורים של ההורה שיסייעו לו לבצע את תפקיד המשמורן מבחינת מבנה האישיות ומבחינה פסיכולוגית.
- היכרותו של ההורה את הצרכים של הילד והיכולות להדריכו.
- בניית קשר יציב ובריא שלא מבוסס על סיפוק צרכיו של ההורה, אלא תוך התמקדות בילד ובצרכיו השונים.
- יכולתו של ההורה לטפל בילד נפשית.
- יכולתו של ההורה להקנות לקטין סביבת מגורים, ויכולת השתכרות ראוי, לרבות רמת חיים.
- תכונות כגון: אמפטיה, אהבה ורצון אמיתי להחזיק בקטין.
את פקידת הסעד או פסיכולוג ילדים או כל מומחה אחר, ממנה בית משפט לענייני משפחה או בית דין רבני, לפי העניין. בדיקת מסוגלות הורית כוללת, בין היתר, את בחינת ההתנהלות של הנבדק עם הקטין, מידת ההבנה בנוגע לכל צורכי הקטין, הדרכים להתמודדות של ההורה במצבים מסויימים עם הילד וכיוצ"ב.
הדעה של הילד:
גילוי של הקטין משפיע על מידת ההתחשבות בדעתו. ככל שהקטין גילו של הקטין גדול יותר, כך תינתן חשיבות רבה יותר לשיקול דעתו. המציאות מלמדת שככל שהקטין בוגר יותר, כך הוא יצביע ברגליים ויהיה זה שיבחר אצל מי מההורים הוא בוחר להיות.
יש תנאים נוספים לפיהם תישלל מאחד מההורים הזכות להחזיק בקטין, כך למשל כשהורה מעוניין להימנע מטיפול בקטין, הוא מגלה כלפיו התנהגות אכזרית, הזנחה שהיא פיזית או רגשית, הרשעה בדין או כליאה לתקופה ממושכת, שימוש בסמים מסוכנים שפוגעים בתפקוד וכו'. ברי, כי כל כל מקרה לגופו וכל מקרה ייחודי לנסיבותיו, כמו גם מידת ההשפעה על 'טובת הקטין'.
חזקת הגיל הרך
חזקת "הגיל הרך" נגזרת מחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב – 1962. חזקת הגיל הרך קובעת שייטב לילד להיות במשמורת אמו לפחות עד גיל שש. הנ"ל נקבע לאור ההנחה, שהילד בגיל זה זקוק לאמו מבחינת טיפול, 'מקום טבעי', השגחה, צרכים פיזיים, וההנחה לפיה לאם יש יותר פנאי לגידול. לפיכך, עד גיל שש, עד להוכחה אחרת, תהא המשמורת בידי האם.
חזקה הגיל הרך חלה הן על ביה"ד הרבני והן על בית משפט לענייני משפחה. בתי המשפט ובתי הדין הרבניים נהגו בעבר לסטות מ"חזקת הגיל הרך" אך במקרים חריגים. משמעות הפסיקה של הערכאות השונות היתה, שאין לפתוח צוהר למשמורת בחזקתו של אב, בגילאים האמורים (עד שש שנים), אלא במקרים קיצוניים. המגמה הזו החלה להשתנות בשנים האחרונות.
פקידות סעד, פסיכולוג ילדים ומומחים נוספים שהחלו להגיש חוות דעתן לפיה ההורה הראוי כמשמורן הוא האב. האבות אשר מגדלים את ילדיהם בצורה מופתית ומהווים הן את דמות האב והן את דמות האם בבית מתרבים בשנים האחרונות.
קיימים מצבים לפיהם נשים רבות מפתחות קריירה מצליחה, ואילו האב עומד בהצלחה רבה בכובעיו השונים, ולפיכך נוצר (לעיתים) מאבק על המשמורת. גישה ליברלית זו מקדמת גם היא את עיקרון השיוויון, והיא משתלבת עם ההתפתחות המודרנית.
יובהר בהערת אגב – שהולכת וגוברת הקריאה לביטול "חזקת הגיל הרך". הטענה היא שהחזקה גורמת לאבות להירתע מלתבוע חזקה על ילדיהם מתחת לגיל שש, ובכך היא גורמת לאי שיוויוניות בפערי המיקוח.
חזקת הגיל הרך – מסוגלות הורית
